משנת ארץ ישראל על משנה שבת י׳:ג׳

3 המוציא – חפץ. בין בימינו ובין בשמאלו – בין הוציא ביד ימין בין הוציא ביד שמאל, שכך דרכם של בני אדם להוציא. או בתוך חיקו – אף זו דרך הוצאה. או על כתיפו - חייב, שכן משא בני קהת – שנאמר בהם: "בכתף ישאו" במדבר ז ט. ל"ט אבות מלאכות נדרשו מן המלאכות שנהגו במשכן ירו', פ"ז ה"ב, ט ע"ד; בבלי, מט ע"ב, והרבה הלכות נתפרשו על פי מלאכות המשכן. בתלמוד הבבלי, אומר רבי אלעזר: "המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים - חייב, שכן משא בני קהת" צב ע"א, ופירש רש"י: "ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי, שמפורש בהש"ס ירושלמי: 'ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה' במדבר ד, טז - שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף", אלא שהלשון "החביתין בכתף" אינו בדפוסי הירושלמי שלפנינו יב ע"ג, לא בכ"י ליידן לא בקטע גניזה שפרסם ש' אברמסון ואף לא בספרי ראשונים המביאים את המסורת הזאת בירושלמי, אך הוא מצוי בילקוט שמעוני. מובן שהדרך שבני אדם נושאים משאות הייתה מוכרת לחכמים מהווי חייהם, והם לא נזקקו לתיאור שבמקרא, אלא שאם אפשר להביא פסוק העשוי להאיר את ההלכה או להתקשר אליה, הם עושים כן, אפילו לדרשה בעלמא, בחינת זכר לדבר לעיל, פ"ט מ"ד.

4 לאחר ידו – על גב ידו. וכן היא הגרסה בנוסחאות העיקריות ובספרי הראשונים, אך בדפוסים כלאחר ידו, וכבר העירו הראשונים שיש להעדיף את הנוסח שלפנינו על הנוסח שבדפוסים, ומכאן שהכירו גם אותו.

5 ברגלו ובפיו ובמרפקו – בפרק שבין הקנה לזרוע. באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטן בין אפונדתו לחלוקו – אפונדה היא פונדה בגדו של האדם הפשוט. זו יריעה מלבנית צרה וארוכה שאדם עוטף בה את חלציו. הקיפולים יוצרים כיסים. הוראתה ביוונית 'חגורה'.איור 73 ומובן שאם הכיס פתוח למטה אי אפשר לשמור בה דבר פט"ז מ"ד, אך האדם חוגר אותה על חלוקו, נוצר ריווח בינה לבין החלוק, וניתן לשים בו ארנק או כל דבר אחר והוא משתמר, וכיוון שנהגו להקיף את הגוף באבנט כמה פעמים, ניתן היה לשים חפצים גם בין הכריכות. המוציא חפץ הנתון בכיס או בארנק כשפיו למטה. על החלוק ראו להלן פט"ו מ"ב ובחפת חלוקו – או שהוציאם בשפתו המקופלת של החלוק. הנוסח שלפנינו מצוי ברוב הנוסחאות וספרי ראשונים, ואילו בדפוסים: "ובשפת חלוקו". במנעלו ובסנדלו – בכל אלה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים.

6 מן התוספתא והבבלי נראה שהמוציא שלא כדרך המוציאים פטור, אף אם התכוון להוציא לכך תוס', פ"ט י ה"ט-ה"י; בבלי, צב ע"ב. וזה לשונה: "המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה, רבי יהודה מחייב. אמר רבי יהודה: אני אומר דבר אחד, והן אומרין דבר אחד. אני אומר להן: אי אתם מודים במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו שהו פטור, שאם נתכוון והוציא לאחריו שהוא חייב. והם אמרו לו: אי אתה מודה במוציא לאחר ידו ואחר רגלו, בפיו ובמרפקו, שהוא פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין? אני לא מצאתי תשובה לדבריהם, והם לא מצאו תשובה לדבריי". נמצא שמשנתנו אינה לדעת רבי יהודה. בתוספתא שנויה הלכה מקבילה למשנתנו במלאכת הקוצר: "התולש בין בימינו בין בשמאלו - הרי זה חייב. באחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו או שהיה מהלך על גבי הארץ, ונתזו צרורות מתחת רגלו ונפלו על גבי עשבים, ותלש - פטור" פ"ט הי"ד.

7 משנתנו אינה מפרשת מה דין המוציא משאוי על ראשו, ומסתבר שאינה הכירה נשיאת משא על הראש או לפחות לא ראתה בה "כדרך המוציאים", כמו שעולה מן המקרא וממקורות ארץ ישראליים, שנזכרת בהם בעיקר נשיאת משא על הכתף, כגון: "וכדה על שכמה" בראשית כד טו; "אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס" ביכורים פ"ג מ"ד ועוד. לעומת זאת, הבבלי מזכיר נשיאת משאות על הראש, ואפילו מזכיר את שם המקום שנהגו לעשות כן: "אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן" צב ע"א, אלא שמימרה זו מתוקנת בסוגיית הבבלי, משום הקושי בחיוב חטאת רק מפני מנהגם של אנשי הוצל. ואולם ברור שנשיאה על הראש היא כדרך המוציאים, והטעם הבא בבבלי ממעשה אנשי הוצל אינו יכול לסתור הלכה המסתברת מן המשנה ומדבריו המפורשים של רבי חייא.

8 במקבילות בבליות אחדות נזכרת נשיאת משא על הראש, כגון: "פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו" עירובין צה ע"ב ועוד. ושנינו בתוספתא: "היה סל על כתפו ומגריפה בתוכו", אך במקבילתה שבבבלי: "סל על ראשו" צב ע"ב. ונאמר במדרש תהילים: "אמר ר' יצחק: משל לאדם שהיה עובר בנהר, והיו רגליו שוקעות במים, והמשאוי על ראשו", אך במקבילה שבילקוט שמעוני: "המשא עליו".

9 בציורים שעל גבי פסיפסים וכדים מיוון ומרומא נראים אנשים הנושאים משא על ראשם הן בחיי היומיום הן בטקסים דתיים איור 74 איור 75. נראה אפוא שנשיאת משאות על הראש הייתה מוכרת במזרח, אך נדירה בארץ ישראל.